למה אני עושה את מה שאני עושה.

___

אנחנו מסתכלים על אנשים וחושבים שאנחנו רואים אותם.

אנחנו פוגשים אישה רגישה ומניחים שהיא זקוקה למישהו שיוביל אותה. אנחנו פוגשים אדם שמשדר ביטחון וממהרים להישען עליו. אנחנו רואים מישהו שקט ומניחים שאין בו קול. אנחנו מסתכלים על מי שעדיין לא הצליח לפי איך שלמדנו למדוד הצלחה וחושבים שאולי פשוט אין שם את מה שצריך.

אנחנו מפרשים רגישות כחולשה, ביטחון כמסוגלות, שקט כחוסר השפעה והישגים כהוכחה לייעוד.

אבל אנחנו פוגשים אנשים אחרי שהחיים כבר עברו דרכם.

אחרי שלמדו להסתיר חלקים בעצמם.
אחרי שהבינו מה מעניק מחמאה ומה גורם לאחרים להתרחק.
אחרי שהתרגלו להיות מי שהמשפחה הייתה זקוקה לו, מי שהזוגיות דרשה מהם להיות ומי שהעולם ידע לקבל.

ואז אנחנו מסתכלים על הדרך שבה הם למדו לשרוד — וחושבים שזה מי שהם.

אני כאן כדי לפרק את זה.

אולי בתוך האישה הרגישה חיה מנהיגות עוצמתית, שפשוט מעולם לא קיבלה מקום.

אולי האדם שנראה בטוח בעצמו למד לשדר חוזק מפני שמעולם לא הרגיש שמותר לו להישען על מישהו אחר.

אולי בתוך מי שיושב בשקט קיים קול שיכול לשנות את החדר כולו.

ואולי האדם שנראה תקוע לא איבד את הדרך — הוא פשוט השקיע את כל כוחו בניסיון להצליח בחיים שמעולם לא התאימו לו.

זו אחת הטעויות העמוקות ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מבלבלים בין מי שאדם נולד להיות לבין מי שהחיים לימדו אותו להיות.

העיצוב האנושי מסתכל מתחת לכל זה.

מתחת לתפקידים, להישגים, לאכזבות, לתדמית ולהגנות. מתחת לכל הדרכים שבהן למדנו להתאים את עצמנו כדי להישאר שייכים.

הוא שואל:

מי נמצא שם לפני כל מה שקרה?

לפני הפעם הראשונה שבה הרגישות הייתה „יותר מדי”.
לפני שהקול התבקש להנמיך.
לפני שהקצב הטבעי הוגדר כבעיה.
לפני שהחלום נראה לא מציאותי.
לפני שלמדנו להחליף את האמת הפנימית שלנו באישור מבחוץ.

אחרי עשור ועשרות אלפי קריאות, למדתי לא להסתכל רק על מה שאדם מבטא כרגע. למדתי לחפש את מה שהחיים עדיין לא הצליחו למחוק.

כי אדם יכול לשכוח את הכוח שלו ועדיין להיוולד עם עוצמה.

אפשר לאבד את הביטחון ועדיין לשאת בתוכנו מנהיגות.

אפשר להתרחק מהקול שלנו ועדיין להחזיק במילים שמישהו אחר מחכה לשמוע.

אפשר לחיות שנים בניגוד לטבע שלנו — מבלי שהטבע הזה יפסיק לחכות לנו.

לפעמיים זה נראה שהחיים האלה יכולים לקחת מאדם הכול.

את הביטחון.
את השייכות.
את הכיוון.
לפעמים אפילו את האומץ לרצות שוב.

אבל הם לא יכולים לקחת מאדם את העיצוב שלו.

כי העיצוב אינו הדמות שהצלחנו לבנות. הוא אינו התפקיד שמילאנו, הדרך שבה למדנו לתפקד או מה שהצלחנו להוכיח.

העיצוב הוא מה שאלוקים הטמין בנו לפני שהחיים התחילו לספר לנו מי אנחנו.