מכתב לפרוג'קטור - מי שעף עלייך מוזמן לעוף איתך:)
למה מקום לא זמין דווקא הופך להיות מושך?
1. הפצע מחפש ריפוי במקום הלא נכון
מקום שלא קיבל אהבה או אישור בילדות נשאר כאב פתוח.
כשאת נפגשת עם אנרגיה דומה (אדם קר, מרוחק, לא רואה), התודעה הלא מודעת אומרת:
"אם אקבל ממנו הכרה... זה ירפא את מה שפעם לא קיבלתי."
אבל זה לא ריפוי זה שחזור של כאב ישן.
2. האתגר מדליק את תודעת ה"השגתי"
יש חלק שעדיין מאמין שצריך להרוויח אהבה.
אז כשהמקום לא זמין זה מרגיש כמו אתגר, כמו הר גבוה.
וכשכובשים אותו מרגישים שווים סוף סוף. כמובן שזו אשלייה כי זה תמיד ייגמר בעייפות ודלול אנרגטי. כי אהבה שמרוויחים לא באמת ממלאת.
3. המוכר מרגיש בטוח – גם אם הוא כואב
אצל הרבה אנשים, אהבה שלא ראתה אותם הפכה לנורמה.
אז כשהם פוגשים חום, נוכחות, זמינות זה מוזר. זה "יותר מדי".
אבל מרחב לא נגיש? זה מרגיש מוכר.
וזה מה שהופך אותו למושך.
כמו נשמה שמנסה שוב ושוב “לתקן” את העבר במקום לבחור עתיד חדש.
4. יש בתוכך אש של ריפוי – שרוצה לגרום לאחרים להתעורר
במיוחד אצל פרוג'קטורים , או נשמות רגישות ו"מטפלות במהות", יש דחף להאיר איפה שחשוך.
זה קורה גם למי שיש את שער 19 מוגדר בעיצוב האנושי. או ערוץ 19-49 ואפשר לראות את זה בעוד המון מקומות בתרשים.
רק חשוב לשים לב שלפעמים זה הופך למאבק אנרגטי:
"אני אגרום לו לראות."
וזה גובה מחיר.
כי זו לא הקריאה שלך לרפא את מי שלא מוכן.
זו קריאה שלך לזהור במלואך, ומי שמוכן יבוא.
איך משנים את הדינמיקה?
-
מזהים את התבנית בלי שיפוט.
-
מרפים מהפיתוי "לשכנע".
-
בוחרים מרחבים שבהם האנרגיה שלך מתקבלת גם כשאת לא מתאמצת.
-
ומזכירים לעצמך:
אז כתבתי לך משהו....."מה שזמין – הוא לא פחות שווה. הוא פשוט מדויק."
בואי נדבר רגע על הכאב השקט הזה
שכשמישהו לא רואה אותך, את מתאמצת לראות אותו עוד יותר.
כשמישהו מרוחק, את מרגישה דחף להתקרב.
וכשאין שם מקום, את מנסה לבנות כזה על החשבון שלך... על חשבונך.
זו לא תלות. זו לא חולשה.
זו את, עם הלב הרחב שלך, שמנסה לתקן פצע ישן באמצע סצנה חדשה.
אבל האמת?
זה לא התפקיד שלך להציל, להסביר, לפלס את הדרך לאהבה.
זה לא אתגר שאת אמורה לנצח.. זו מלכודת שאת אמורה לזהות!
המשיכה למי שלא פנוי היא לא כי הוא "מיוחד".
היא כי לימדו אותך להשיג אהבה במקום פשוט לקבל אותה.
והכי כואב?
כשמישהו רואה אותך ללא מאמץ את עלולה בכלל לא להרגיש כלום.
למה?
כי זה חדש. כי זה לא דורש ממך עבודה.
אבל אהבה אמיתית לא אמורה להיות עבודה.
היא אמורה להיות קרקע בטוחה.
אז רגע לפני שאת נמסה שוב מול הדמות המרוחקת,
תשאלי:
האם הלב שלי באמת רוקד כאן או שהוא רק עסוק בהישרדות?
את לא צריכה להוכיח כלום כדי להיות ראויה.
את רק צריכה להסכים לשים את האנרגיה שלך איפה שיש לה לאן לזרום.
בלי קירות.
בלי מאבק.
בלי כיווץ.
מה שמרגיש בטוח מדי אולי פשוט מדויק.
ומה שמרגיש מותח מדי אולי בכלל שיקוף של כאב לא פתור.
יש אהבה שלא דורשת שתשתני.
יש מקום שלא מתרשם מהכאב שלך אלא פשוט אוהב אותך גם איתו.
והמקום הזה? את יוצרת אותו קודם בתוכך.