קבלת החלטות ומה עושים מול עול מלכות שמיים? אין סתירה
העיצוב האנושי הוא קודם כל כלי לקבלת החלטות, ובשלב עמוק יותר — כלי שמאפשר לנו להיזכר מי אנחנו באמת מה הופך את יוסף ליוסף ואת ואת שגיא לשגיא ודוד לדוד...
מה הייחוד של כל אחד מהם? למה אומרים "אלוקי אברהם יצחק ויעקוב" ולא רק אלוקי האבות נקודה? כי הבורא עצמו פוגש כל אחד מאיתנו מתוך הייחודיות שהטמיע בנו.
שני אנשים יכולים להסתכל על אותו הצבע ולראות משהו אחר, לקרוא לזה באותו שם אבל לראות את זה אחרת -
אנחנו כולנו שווים אבל אנחנו ממש שונים, למה צבע ורוד בייבי יפה לריקי אבל בורדו מתאים לשושנה?
כי אנחנו שונים, ולמה יש מישהו שהוא תמיד זה שכולם נאספים סביבו והוא מקבל את ההחלטות ויש את ההוא שמספרים לו את כל הסודות,
ויש את ההיא שתמיד מהנהנת בהבנה ויש את זו שהיא קצת מהכל ולא ממש ידענו לשים את האצבע מה החלק הכי דומיננטי שבה... הכל אפשר לראות בבודיגרף שלך.
בסופו של דבר, החיים הם רצף בלתי פוסק של בחירות.
חלקן גדולות ומשנות חיים, וחלקן קטנות כל כך שאנחנו כמעט לא שמים לב שאנחנו מקבלים אותן.
ניקח לדוגמה את בעלי, אלמוג.
הוא אומר: "הולכים לבית כנסת כי זו מצווה."
ואני מסכימה.
אבל אז מגיעה השאלה שמסקרנת אותי:
איך בחרת לאיזה בית כנסת ללכת?
איך ידעת לאיזה רב להקשיב?
למה דווקא המקום הזה ולא זה שנמצא ברחוב ליד?
הרי גם בתוך עולם של ערכים, אמונות ומחויבויות, עדיין יש בחירה.
וכאן בדיוק נכנס הממד של העיצוב האנושי.
נניח שקיבלת על עצמך עול מלכות שמיים. נניח שהחלטת שאתה רוצה להתפלל, ללמוד ולהתקרב לבורא.
עכשיו מגיע השלב הבא.
איך בוחרים את הדרך?
איך יודעים מה נכון עבורך מתוך כל האפשרויות שקיימות?
לפי העיצוב האנושי, לכל אדם יש מנגנון קבלת החלטות פנימי משלו.
מין מצפן פנימי שנועד לכוון אותו אל האנשים, המקומות, ההזדמנויות והחוויות שמתאימים לו.
יש מי שצריך להרגיש בהירות רגשית לפני שהוא בוחר.
יש מי שמרגיש תשובה ברורה בבטן.
יש מי שפשוט יודע ברגע אחד מה נכון ומה לא.
וכשאנחנו מקשיבים למנגנון הטבעי הזה, אנחנו נעים במסלול שמתאים לנו.
לעומת זאת, כשאנחנו בוחרים מתוך פחד, לחץ, רצון לרצות אחרים או מחשבה ש"שם בטח כדאי יותר להיות" — פעמים רבות אנחנו כבר לא פועלים מתוך עצמנו אלא מתוך התניות.
למשל:
"אני אלך לשם כי אמרו לי ששם יש יותר כסף."
"אני אבחר בזה כי כולם עושים את זה."
"אני אקשיב לו כי הוא הכי מפורסם."
אלו לא בהכרח החלטות שגויות.
אבל הן לא בהכרח ההחלטות שנובעות מהמצפן הפנימי שלנו.
העיצוב האנושי מזכיר לנו שלא כולנו אמורים לקבל החלטות באותו אופן.
בדיוק כפי שאין שני אנשים עם אותה טביעת אצבע, כך גם אין שני אנשים שנועדו לנווט את חייהם בדיוק באותה דרך.
וכשאנחנו מפסיקים לנסות לבחור כמו כולם, ומתחילים להקשיב לאופן שבו אנחנו עצמנו נועדנו לבחור, משהו מתחיל להירגע.
פתאום כבר לא צריך להתחרות על אותו המקום.
לא צריך להעתיק את המסלול של מישהו אחר.
לא צריך להילחם כדי להוכיח שאנחנו שייכים.
כי מתגלה אמת פשוטה ויפה:
יש מקום לכולנו.
והחיים לא ביקשו מאיתנו להיות אותו הדבר.
הם ביקשו מאיתנו להיות מי שאנחנו.